חיפוש
  • איילת יהב גלקין

גאה

ערב יום השואה. חושבת על סבא חנוך ז"ל, שורד שואה, שהקים שושלת גאה בארץ ישראל. ובמקביל, מקבלת לקריאה מסבא זאב (שיבדל לחיים ארוכים) את הקטע הבא, כחלק מעבודת השורשים של נעמה. מבינה פתאום, מאיפה ירשתי את הרצון והאמביציה לעסוק בתחום בו אני עוסקת:

"צועד עמם" 30 מאי 2006 (בעקבות הדף "צועד" מיום 24 אפריל 2006, כ"ו ניסן תשס"ו)

"אני יושב במספרה של יוסף ומביט במראה הגדולה שמולי. הוא מניף את המספריים והמסרק, מתחיל במלאכתו. חם היום, לכן הוא לובש חלוק לבן עם שרוולים קצרים, כך שזרועו החשופה מציגה מספר המקועקע בה. הוא עצוב כהרגלו, אך נדמה לי שהיום יותר מתמיד, כי היום, הוא יום הזיכרון לשואה.

פתאום המראה שלפניי הופכת מסך, ועליו מוצגת אירופה שלאחר המלחמה. קר מאוד בצפון צרפת. שם יוסף לובש בגדים מרופטים, הוא חלק מהמון שצועד בשקט, שלא יודע לאן, שלא שואל כלום, שרק רוצה להתרחק משם. ואני עם חבריי, המחפשים דרך להגיע לארץ ישראל, מצטרפים להמון. צועדים עמם שבועיים, ריחותיהם נדבקים בנו. אנחנו כבר נראים כמותם, שקטים ומופנמים, אך אנו ללא מספר על הזרוע, עדיין יש לנו זהות משלנו. איננו כמותם "שלדים מתהלכים". ראשי זקוף, מבטי תר סביבי והכל עצוב ומדכא. זוכר שנתקבלה הוראה שמחזור הפליטים אליו אני משתייך לו, עובר למחנה אחר, דרומי יותר. חבריי ואני זכינו להיות בין הראשונים, היות והצגנו תעודות מלחים, ואמורים היינו להיות הצוות שיאייש את הספינה שתירכש. הגענו. שגרה של נודדים. מוצאים פינה להתמקם, ושוב השלדים מתהלכים סביבי. אני מבין שעלי לעשות מעשה, פונה לאחראי המחנה ומציע לו לערוך מפגש של התעמלות בוקר. למחרת אני מתייצב במגרש המסדרים, מכניס את אצבעותיי לפי, שורק שריקה חדה וחזקה. אין תגובה, אבל אני לא מתייאש. אני יודע לשרוק, ועושה זאת שוב ושוב. אז מופיעים כמעט עשרה אנשים. אני מסדר אותם במעגל, ובלי מילים- ממילא, איננו מדברים אותה השפה- אני מכריז: אחת ! ומרים את ידיי, והם אחריי ... שתיים ! ידיים לצדדים ... והם אחריי. למחרת בבוקר, שוב אני שורק וכבר מתייצבים סביבי כמה עשרות, ומצייתים לתנועות שאני מדגים להם: אחת, שתיים, ולאחר רבע שעה מסיימת החבורה בריצה בטור. הם עדיין נראים כשלדים, אבל פעילים, ורמז של חיוך מסתמן בשפתותיהם. אני מרוצה מאוד. ליום המחרת הגבלתי את מספר המשתתפים למאתיים, בהתאם לגודל המגרש. כך זה נמשך גם בימים הבאים. בסיום הריצות היו ניגשים אליי, ומספרים לי, בשפתם, שהם היו פעם ספורטאים, קפצו לגובה, או רצו, ואף הטילו כדור ברזל. הבנתי אותם בגלל התנועות שליוו את הסברם. הם כבר לא שרידי השואה. נדלק בהם זיק של תקווה. הם חפצי חיים, מזדקפים מעט, מביטים קדימה...

ואני שומע את יוסף אומר לי: "גמרנו", ומנער את הסדין מעליי. משלם לו ויוצא מן המספרה, אני מתנער ממסך הזיכרונות, בהם אולי היה גם ידידי יוסף, מהעצב שעטף אותי, ומתהלך ברחוב, חופשי.

-זאב גלקין- עמיקם-2006-


1 צפיות0 תגובות